חדוות קברים

"פרומט בת אליעזר מפיליץ
ילדה והמליטה בת
ופתאם עלה המות בחלונינו".

אחת הטענות השגורות (והמוצדקות) כלפי חוקרי השורשים היא שהם מתעניינים במתים יותר מאשר בחיים, ובתמונות של מצבות – לא פחות מאשר בתמונות משפחה נדירות. לא פלא שאחד מהספרים היקרים לי ביותר בספריה הגנאלוגית הצנועה שלי הוא ספר בית הקברות הישן בלודז', אשר מציג את כל הנסחים של מצבות בני העיר שהלכו לעולמם במאה ה-19.

על מצבות רבות מופיעות אמנם קלישאות, המהללות את יושרם של הנפטרים, חסדיהם, דבקותם בדרכי תורה, או היותן אמהות למופת. אך מצבות אחדות מפרטות את שושלת היוחסין של הנפטר במלואה, ואילו אחרות מכילות רמזים לחוקרי המשפחה, כגון מצבתה של מינדל משנת תר"ה [1]: "אם ששת ילדים רכים ותקש בלדת שבעה..".

מישעיהו ועד עגנון, "המליטו" הנשים בנים ובנות, ורבות מהן נפטרו בלידתן. משוררים אלמוניים הפליאו לעתים בהנצחת זכרן, בשירה עברית תמציתית שנחרטה על מצבותיהן [2]. במקרים לא מעטים נפטרו גם העוללים הרכים, כפי שמלמד הנוסח הענייני על מצבתה של רבקה בת אפרים משנת תרל"ז, שנפטרה "אחרי המליטה בן מתה ובנה אחריה קודם המילה".

אך נשים נדירות האריכו ימים ביותר, והעלו הרהורי גורל בקרב שאריהן. כך היה עם פטירתה של דבורה בת יחיאל מיכל:

נפט' כ'ב כסלו תרל"ט
דאבריש בת יחיאל מיכל
בת מאה ושבעה היית במותך
אמרנו את מות שכח אותך
ולא יביא אות בבריתו אותך
אך לא טובה את משרה זקנתי

מצבתה של דבורה-דאבריש מעוררת בעיני תהיות: הכותבים לא חסכו במלים, אך אף מילה טובה לא נאמרה על דבורה הישישה. אמנם ההשוואה לשרה אמנו מכובדת, אך עדיין, לומר על הנפטרת "שאינה טובה"? נראה שהנושא העיקרי הנדון הוא ההמתנה הארוכה מדי להסתלקותה.

הטרגדיות בלודז' לא פסחו על הגברים, ולא מעט מהמצבות חושפות טפח מהסיבות לפטירתם במאה ה-19. ימים אחדים קודם שעלה המוות בחלון ביתה של פרומט פוקס, הלך לעולמו גם יצחק לייב בורנשטיין, בן עשרים וארבע:

הב' יצחק לייב בן אפרים
חלל נפל בידי מרצחים וגנבים
קירות הבית בו נדקר מר יזעקו
ולפני בני עול' נפל שדוד…

ואילו בשנת תרל"ג, נפטר:

אליהו דוד ב'ר יחזקאל
…ובעת הנגף פתאם…עלה בסער…

בדיקה בלוח המגפות שפקדו את מזרח אירופה מגלה שב-1873 היתה מגיפת כולירה – האם זהו הנגף אשר בעטיו מת אליהו דוד?

וכמה עשרות שנים אחר-כך, במלחמת העולם הראשונה [3]:

…אבל כבד ויללה גדולה ומרה
בעת המלחמה קרה
…יום באו מתפילת שחרית
מת ונהרג בימי הבחרות
מחצי אש מתלקחת וגפרית

אך מכל המצבות המופיעות בספר, שבתה את עיני זו שהוצבה על קברו של ד"ר שמואל טוגנדהולד. רק מאוחר יותר גיליתי שהרופא שהסיר עצבת מנפשות נדכאות מתייחס לעץ המשפחה שלי, ובגאווה הוספתי אותו להיסטוריה המשפחתית.

אחתום במצבה פחות פיקנטית, של אחד מאבותי, שאף היא מופיעה בספר. על קברו של ישראל יהודה פוקס, אשר נולד ב-1821, והיה סבא-רבא של סבתי שרה ארמן-רוזנר, נכתב:

ישראל יהודה פוקס
נפטר ד' ניסן תרל"ה
הרבני החסיד המופלג בתורה אשר
רוח המקום נוחה הימנו ורוח הבריות נוחה הימנו
ישראל יהודה ב"ר משה דוד
*  *  *

בתקופה בה עמלתי על פיענוח התעלומות במשפחתי, נסעתי לבקר את נתן, חבר ילדות של הורי. כמובן, הבאתי אתי את הספר, כדי להראות לו את מצבות בני-משפחתו בעיר. אך נתן התעניין הרבה יותר בעורך הספר, פיליפ פרידמן, וסיפר שזה היה המורה האהוב על אבי להיסטוריה, בגימנסיה בלודז'. לדברי נתן, תלמידיו של פיליפ פרידמן לא ידעו להעריך את מפעלו ההיסטורי. אך הספר שהוא הוציא ב-1938, הוא העדות היחידה שנותרה מבית הקברות הישן בעיר, אשר פעל עד שלהי המאה ה-19. שנה אחרי שהספר יצא לאור פרצה המלחמה, ובית הקברות נהרס על-ידי הגרמנים במהלכה. מקצת המצבות שנותרו נהרסו על-ידי הפולנים שנים אחדות אחר-כך.

____________________________________________
[1] תר"ה – הרבה שנים לפני תרפפ"ו, וליתר דיוק, 1844-1845
[2] הציטוט בפתיח הוא ממצבתה של פרומט פוקס מלודז', תר"ן. גם לאחר שגיליתי כי המחבר מצטט את הנביא שקונן:  "כִּי־עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ", לא פחתה הערכתי לגרסה הלודז'אית לעיל.
[3]  בית הקברות הישן אמנם הפסיק לפעול עם הקמת בית הקברות החדש בלודז' ב-1892, אך בודדים עדיין נקברו שם גם בראשית המאה-20.