אבותינו הקצבים

בילדותי, במושב, הוטמעה בי האמונה כי סוחרי הבהמות הם מהנחותים שבבריות – ולא בגלל שהם סייעו באופן פעיל לקירוב קיצו של עגל זך. בעיני הורי, כל עיסוק במסחר נחשב לנחות, לעומת היצרנים המבורכים, אבל סוחרי הבהמות נחשבו לגסים ולנכלוליים מכולם. אני זוכרת את התכונה סביבם כאשר הגיעה שעתה של פרה, ואת פניה העגומים של אמי כאשר מי מהם נכנס לחצרנו. גם המושבניקים, כמובן, לא היו כולם צדיקים גמורים, ובפרט לא אלה שהאביסו את הפרות בטרם הגיעה שעתן לעלות על המשקל.

הד רועם לאמונות אלה של הורי מצאתי אצל הסופר מ. י. ברדיצ'בסקי, אם כי הוא מתייחס לשוחטים (שו"בים) ולקצבים, ולא לסוחרי בהמות. בסיפורו "פרה אדומה", ברדיצ'בסקי מבדיל בין השוחטים לקצבים: "הוא, השו"ב, יישאר ירא-שמים, כי הדת ומצוות הדת שומרות עליו ומגינות על נפשו, והאכזריות שבדבר תבוא בקצבים והיא ירושתם. בכלל הקצבים אינם חלושי-הכוח, וכשריב מתפרץ בעיר ובא הדבר לידי הכאות ממש, הקצבים הם המכים הראשיים. כל העם הרוחני ירא את הקצבים הגופניים, כי המה עזי-פנים; ואם יכעיס אותם אדם לא ידעו חמלה".

אלא שבסיפור מעורר החלחלה, השו"ב הופך לקצב, ומתעורר ספק האם יראת השם אכן מרוממת את השוחטים מהקצבים.

לפיכך התעוררה בי פליאה, קרתנית ככל שתהיה, עם קריאת הספר "האבודים". דניאל מנדלסון מצטט מפי סבו את סיפורי המשפחה, "אותה משפחת קצבים ומאוחר יותר 'יצואני בשר'…". והדוד האבוד שמיל עצמו, שאחר גורלו וגורל בני משפחתו ניסה מנדלסון להתחקות לאורך שנים, היה קצב, מנכבדי העיירה. אני מודה: לאורך כל קריאת הספר עב הכרס (והשנוי במחלוקת), ובמקביל להירהורים על משמעות המסע שערך מנדלסון אל עברה של משפחתו, ועל משמעות המסע שעושים כולנו, הגנאלוגים, לא הרפתה ממני מחשבה אחת: כיצד יתכן שמנדלסון, איש הרוח, הפרופסור לספרות קלסית, לא חשש להכריז קבל עם ועולם שהוא בן למשפחת קצבים.

בימי המחאה החברתית של 2011 הבהירה פרופ' מינה רוזן את מעמדם של הקצבים והשוחטים בקהילות היהודיות בגולה, במאמר שפורסם ב"הארץ". נושא מאמרה של פרופ' רוזן הוא אחר: יחסי ההון – שלטון – המון, והמחאה כנגד המבנה החברתי-כלכלי, מהווים המשך ישיר למערך הכוחות בקהילות היהודיות בגולה. בעבר כמו בהווה, ההון חובר לשלטון, ומשית מסים עקיפים כבדים על פשוטי העם, תוך שהוא מעצים את הפחד שלהם מפני אויבים מבחוץ. כך שימרו העשירים את כוחם, ממש כמו היום. המחאה החברתית תצליח, כתבה אז רוזן, אם לא ניתן לפחדנות להדריך אותנו, וכמובן, אם נכבד את הזולת.

בתוך כך, פרופ' רוזן מבהירה את מעמדם של השוחטים והקצבים בקהילה: "הקצבים והשוחטים שנזקקו לרישוי קהילתי לפעילותם היו בעצם חלק ממנגנון הגבייה הקהילתי וגבו את המס, בדומה למע"מ בימינו. ….  בקהילות אשכנז נגבה המס על ידי השוחטים, והמחאה קיבלה ביטוי בתנועה חברתית-דתית רחבת היקף – החסידות. החסידות צברה תאוצה בעיקר משום שהקימה מערכת שחיטה נפרדת מהמערכת הקהילתית, באמתלה של הענקת משמעות מיסטית לשחיטה. שחיטה זו לא מוסתה, והבשר שנשחט בחוגים החסידיים היה זול מהבשר שנמכר ברישוי הקהילה".

מאמרה של פרופ' רוזן הבהיר את מרכזיותם של העוסקים בבשר בקהילות היהודיות, והשו"בים בפרט. ובניגוד לדימוי העכשווי בקרב הציבור החופשי, השו"בים נהנו בעבר ממעמד גבוה בקהילה, ואף היו מורי דת והלכה בקהילות קטנות. אחד מענפי עץ המשפחה שלי היה קשור בקשרי נישואין  למשפחת שו"בים נודעת – משפחת הנדליש. משיתוף הפעולה עם גנאלוג המשפחה למדתי כי ממש כמו רבנים, בני משפחת הנדליש נפוצו ברחבי מרכז אירופה ומזרחה, בעקבות מינוייהם לתפקיד הנכבד.

מאמרה של פרופ' רוזן מבהיר את הכתוב במסמכים שמצאתי על אודות רבי שמעון לוי, סב-סבת-סבתי. באחד המסמכים מתוארת סדרת פגישות שהתקיימה ב-1814 בין ראשי הקהילה היהודית לבין השלטונות, לגבי גובה "מס שחיטה". שמעון לוי היה אחד המשתתפים. יש לציין שרוח הדברים אינה תואמת את הכתוב במאמר הנ"ל, לפחות באותו הזמן והמקום: נציגי הקהילה היהודית שבים ומבהירים לשר האוצר הפולני את מצוקת היהודים הקשה, אשר אינה מאפשרת לשלם מסי בשר כשר בגובה המבוקש.

במסמך אחר, כותב הרב עקיבא איגר מכתב בהול לרב שמעון לוי, גיסו. המכתב מגולל את סיפורו של אדם שחטא, ואחר כך נהג בעזות מצח, ומסיים רבי עקיבא איגר:

"…לא הייתי כותב לגיסי הגנ"י והייתי אוחז בפלך השתיקה אבל יראתי פן ח"ו יטעה גיסי הגנ"י ליקח אותו לשם לשו"ב או לסמוך אותו; מוכרח אני לכתוב את האמת."
ידידו גיסו דש"ת בל"נ.
הק' עקיבא גינז מא"ש

זה מקרוב הסכמתי בגדר שכל המכתבים ממני לזולת שלא להזכיר שום תואר רק הרב וכו' האב"ד, וזה רצוני ובדרך פקודה להכותבים אלי שלא להזכיר שום תואר רק הרב וכו' האב"ד ויזהר גיסי נ"י בזה."

בשעתו, כאשר קראתי את המכתב לראשונה, הבנתי את החשיבות הרבה שיוחסה למינוי שו"ב, ולפחות החשיבות שייחס לנושא הרב עקיבא איגר. גם עתה בקריאה נוספת, הרוח הנושבת בין המלים היא הרצון לשמור על טוהר המידות של בעלי התפקידים – בשונה אולי מהמשתמע מהמאמר של פרופ' רוזן. ועתה אני תוהה, אם קוצר היריעה הפך את קביעותיה לגורפות מדי בכל הקשור לראיית טובת הקהילה אל מול טובת העומדים בראשה.

הארכתי בציטוט ממכתבו של עקיבא איגר, ובפרט הסיפא שלו, שאינה שייכת לענייני בשר והעוסקים בו. אבל היא היתה שייכת למחאה החברתית, העילה למאמרה של רוזן. והיא גם שייכת לגינוני המלוכה המאפיינים את השולטים במדינה, שהתעצמו מאז המחאה ועד היום. רבי עקיבא איגר מוותר על גינוני כבוד וחנופה, ודורש להסתפק בציון תוארו הרשמי ותו לא. גם הנוסח שנכתב על מצבתו, כפי שהוא עצמו ציווה, היה צנוע מאד בהתחשב במקובל באותם ימים לאנשים ממעמדו. התקווה כי המחאה החברתית של 2011 תוליד צניעות ואיפוק, והתרחקות מרודפי כבוד – נכזבו. ופתאום, בצער רב, נסגר מעגל: אנשי השררה, והרבנים שמעניקים להם את השלטון, דומים לקצבים שתאר ברדיצ'בסקי.