איך להתייחס למידע הנמסר מזקני השבט

(גרסה מוקדמת פורסמה לראשונה במשפחתובלוגיה)

"מוצאה של משפחתנו הוא מסקרז'יסקו קמיינה", הכריזה הדודה בחגיגיות, גאה בתפקיד שהענקתי לה: למסור את מורשת המשפחה לדורות הבאים. על דף קטן ביומני רשמתי את הפרטים שהכתיבה לי, סמוכה ובטוחה שמרגע זה ואילך תולדות המשפחה פרוסים לפני.

סקרז'יסקו קמיינה, 2008

"איפה סקרזי'סקו, מה פתאום סקרז'יסקו", אמר בעלה, שבועות אחדים אחרי מותה. "בסקרז'יסקו אולי החליפו רכבת….אז היא אמרה לך סקרז'יסקו. מה היתה אומרת, שבאו מאיזה כפר קטן? העיירה של סבא היתה קלימונטוב. זה היה קרוב לעיירה שקי".

המומחים מסבירים כי הזיכרון הוא סוג מסויים של תיקון, שמאפשר לנו לשמור על תפיסה חיובית של מאורעות בעברנו. תהיתי אם אמנם שכחה הדודה הבורגנית שלי את מוצאה האמיתי של המשפחה, והעדיפה לזכור את ייחוסנו לעיר ולא לכפר קטן – כפי שסבר בעלה.

אך מדוע, מכל המקומות בפולין, היא בחרה דווקא בסקרז'יסקו-קמיינה – לא רק עיר חסרת הוד והדר ומורשת – אלא עיר אשר שמה מעורר זיכרונות מחרידים בלב רבים מיוצאי פולין? לו הייתי חושבת על כך בזמן, הייתי מבינה שההסבר של הדוד אינו מספק.

חלפו שנים אחדות, והתחלתי במחקר השורשים השיטתי של ענף זה. חודשים ארוכים ניסיתי למצוא מסמכים שיעידו על מוצאה של המשפחה, אך לשווא. דפי העד ב"יד ושם" עדיין לא היו נגישים באמצעות האינטרנט, ואני לא הזדרזתי לאתר את אלה שהפקידה דודתי: הלא מילאנו אותם ביחד, היא הכתיבה ואני מילאתי את הטפסים בכתב-ידי.

אך כשסוף-סוף איחזרתי את דפי-העד שמילאנו, נכונה לי הפתעה. הסתבר לי כי עוד אז, בטרם שלחה את דפי-העד, הוסיפה הדודה בכתב ידה הרועד, אך חורט בעוצמה בנייר: "מקום הלידה: ______  מחוז:  קלימונטוב". מדוע לא הכתיבה לי את מקום הלידה של בני משפחתנו, והאם הסתירה אותו במכוון מפני  – איני יודעת.

מוצאה של משפחתנו לא היה בסקרז'יסקו קמיינה, וגם לא בקלימונטוב, אלא בכפר קטן עוד יותר באותו אזור – אושייק. כך גיליתי בהמשכו של המחקר המפרך. "שקי" היה אם כן רמז חשוב: לא ברור אם אני לא הבנתי את מבטאו הפולני של הדוד, או שהוא לא זכר במדויק את שם הכפר…

אך בסקרז'יסקו התגוררו סבא-רבא וסבתא-רבתא בשנותיהם האחרונות. ובעיר זו גם היה טמון המפתח לפתרון תעלומת המוצא המשפחתי.

אולי נצרה הדודה זיכרונות מתוקים מביקורים אצל סבה בילדותה, בטרם הפכה סקרז'יסקו למחנה כפיה אכזרי. מבחינתה, זו היתה "העיר של סבא" – וכך רצתה שתיזכר בהגדה המשפחתית. אך בעת שמילאה את דפי העד עבור "יד ושם", היא הקפידה לדייק.

*    *    *

הסיפור לעיל מדגים את הכלל הגנאלוגי הידוע: אין לקבל שום עדות משפחתית כלשונה, אך בכל סיפור או פרט יש גרעין של אמת. הוא גם מדגים, על דרך השלילה, כיצד כן צריך לערוך ראיונות עם בני משפחה: לבקש לאיית שמות מקומות, לקבל פרטים נוספים על האזור בו נמצא הישוב, לברר לאיזו תקופה בחיי המשפחה קשור המקום.  אני גם למדתי מניסיון זה להתייחס אל כל פיסת מידע בכבוד הראוי לה, כמו חוקר מז"פ מיומן, כי גם אם אינה האמת, או כל האמת – רמז חשוב טמון בה.

לפוסט זה יש 3 תגובות

  1. מירון

    אכן צריך לפעמים לחפש בכיוונים אחרים למרות העדויות המוצקות של בני המשפחה. אני נתקלתי במקרה דומה שבו שם המשפחה שנמסר היה שגוי (אם כי קרוב לשם המקורי). מרחק הזמן גורם לשכחה ומתעתע במוחנו. הסיפור מובא בקישור המצורף.

  2. מירון

    והנה הקישור:
    http://blogsh.ophir.org.il/?p=344

  3. אורית לביא

    מירון, תודה על הבאת הקישור. אכן סיפור עם לקח מאד דומה!

לא ניתן להגיב